הראיון והביקור המופיע כאן ברשימה, הוא חלק מסדרת ראיונות, תצפיות ומפות מנטאליות שאני עורך בימים אלה במשותף עם רוני, על הפליטים מאריתראה השוהים בתל אביב וסביבתה. הבמה היא של מיהרה

עדותה של סוזנה פליטה מדרום סודן:

כשהייתי בת 4, תקפו את העיר שגרתי בה , אחותי נהרגה הורי נעלמו ולא ידעתי מה קרה להם. כומר של הכנסייה לקח אותי אליו לחרטום וטיפל בי עד 2003. הייתי נוסעת איתו לכל מיני מקומות בסודן בכדי לעזור לאנשים שנפגעו מהממשלה. נסענו גם כמה פעמים לדרפור.

בפעם האחרונה שנסענו לדרפור תקפו אותנו הג'נג'אוויד בשתיים עשרה בלילה, בתוך הכנסייה. הם תקפו עוד כמה כנסיות באזור והרבה מתו ונפגעו. אחר כך הם השליכו אותנו לכלא.

הכלא היה של הממשלה, ששיתפה פעולה עם הג'נג'אוויד. הם קשרו לנו את הידיים והרגליים, כיסו לנו את העיניים והרביצו ונתנו מכות חשמל.

ברחתי מהכלא ועזבתי את סודן ב2005.  חיפשו את האנשים שברחו מהכלא והייתי צריכה לברוח.

נשארתי בקהיר כדי להגיש בקשה לאו"ם ובינתיים עבדתי שם בניקיון. התייחסו אלי כמו לעבד. צרחו עלי והשפילו אותי. אם הייתי עונה היו פוגעים בי פיזית. לאף אחד שם לא אכפת וסודנים יכולים שם למות ברחוב.

אחרי ששמו אותי בכלא במצרים החלטתי שצריך לעזוב. זה היה בסוף 2005 . להגיע לישראל עולה 400 דולר, ובשביל זה עבדתי כדי לחסוך. ברגע שהיה לי עזבתי. החלטתי שאני לא קונה יותר כלום. רק לחסוך כדי לעזוב.

בדרך לישראל נפצעתי ברגל אבל בסוף הצלחתי לעבור את הגבול ולהגיע לישראל 

עדותה של פטמה פליטה מדרפור:

בחרתי לבוא לישראל משום שלא יכולתי לקיים חיים בסודאן, ובמצרים גם היה קשה מאוד לחיות. עזבתי בגלל הסכסוך שהיה בדארפור. היינו חקלאים. הכפר שלי הותקף בידי הג'נג'אוויד שלוש פעמים בין שנת 2000 לשנת 2001. את אבא שלי איבדתי בהתקפה השנייה, כשכפר הותקף ובזמן שהכפריים ברחו הערבים ירו באנשים והרגו הרבה.

תקפו גם אותי באופן אישי, אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה. אחרי המתקפה השלישית ברחנו למחנה פליטים, שם היה מאוד חם, ואף אחד לא התייחס או טיפל בנו. אנשים שם מתו מחום ומחלות.

ברחנו למצרים. היה לנו קשה, לא היה לנו חופש תנועה. הערבים במצרים שונאים את השחורים. אם נסעתי זרקו עלי אבנים וקראו לי שחורה. גם רצינו לברוח ו בעלי ביקש כסף מחברים בקנדה ואוסטרליה, וככה השגנו את הכסף.

אל תחזירו אותנו למצריים או סודאן- אני מוכנה לעבור לכל מקום אחר

עדותה של סלוואה פליטה מדרפור:

  בחרנו לבוא לישראל כיוון שחשבו שזה יהיה מקום בטוח, ובמצרים לא היתה לנו יכולת לחיות בשלום, בשקט ובבטחון.

הבעיות התחילו ב-2000 . זה התחיל עם הג'נג'וויד שהגיעו עם נשק וטנקים. עם הרבה נשק- ירו, הרסו, רצחו. כל המשפחה שלי נהרגה כבר ב-2001. אבא ואמא שלי נרצחו על ידי המיליציה כשברחנו  מהכפר.

שני אחי נרצחו באחד ממחנות האיסוף בסודן, על ידי המיליציה.

נשארה לי רק אחותי הגדולה עזיזה, ובייחד ברחנו ביחד עם קבוצה גדולה של אנשים להרים, שם נשארנו חודש. 

ואז ברחנו למצרים כשהגענו למצרים, היחס של האזרחים המצרים לפליטים היה נורא. כשהלכו סודנים ברחוב, הרביצו להם, גנבו להם כסף ודברים אחרים. אחרי שהמשטרה המצרית הרגה הרבה סודנים החלטנו לברוח ממצרים , האפשרות היחידה שהייתה לנו הייתה להגיע לישראל.

מאז שעזבנו את חרטום, אין לי קשר עם אחותי, היחידה ממשפחתי שנותרה בחיים