לפי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, ילדים של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט זכאים לזכויות המוקנות לכלל הילדים, ובהן הזכות לחינוך, לבריאות, לרמת חיים נאותה ולביטחון סוציאלי. ישראל חתמה על האמנה ואשררה אותה, ולכן מכוח האמנה הזכות לחינוך מוקנת לכל ילד השוהה בישראל. משרד החינוך מכיר בזכויותיהם של ילדים אלו לחינוך לפי חוק לימוד חובה, התש"ט-1949.

חוק לימוד חובה מטיל על המדינה חובה לתת חינוך לכל ילד (שגילו 13-3) ונער (שגילו 17-14). החוק נוקט לשון ילד ונער, שהם מונחים נטולי הקשר של אזרחות, תושבות או זכות שהייה, ומכאן שהמעמד האזרחי וזכות התושבות או השהייה אינם רלוונטיים לחובת המדינה.

לפי החוק הישראלי, הילדים זכאים לשירותי חינוך מלאים ולשירותי רווחה חלקיים, אך לא לזכויות ולשירותים המוקנים מכוח חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי. יש הסדר ביטוח המאפשר להורי קטינים חסרי מעמד אזרחי לבטח את ילדיהם תמורת תשלום באמצעות קופת-חולים "מאוחדת".

מטרת המסמך היא בחינת דרכי ההתמודדות של המדינה עם הגידול באוכלוסייה זו בשנים האחרונות בנושאי עבודה, חינוך, בריאות והחזרה למדינות המוצא.

מסמך זה נכתב במסגרת בחינת הסוגיה של המסתננים ומבקשי המקלט בישראל. במסמך נבחנת ההשפעה על שוק העבודה הישראלי של מסתננים ומבקשי מקלט שמגיעים לישראל מגבול מצרים בפרט, ושל זרים העובדים בישראל ללא אשרת עבודה בכלל.

מכיוון שאין נתונים על מספר הזרים שאין להם אשרת עבודה העובדים בישראל, מסמך זה יסתמך על נתונים כלליים על עובדים לא ישראלים בניסיון לבדוק את השפעת הזרים המועסקים בישראל שלא במסגרת מכסת הזרים והמומחים המועסקים בישראל כחוק.

מסמך זה הוא חלק מבחינה רחבה של סוגיית מבקשי המקלט בישראל. מספרם של מבקשי המקלט בישראל גדל מאוד בשנים האחרונות. לגידול באוכלוסייה זו השלכות בכמה נושאים, וחלקם ייבחנו במסמך זה.